(עדכון אחרון: פברואר 2017)

לאחרונה ממש מגרד לי להתחיל לשתף יותר ויותר חומר מעניין שאני נחשף אליו במדיומים השונים, ואני לא בטוח מה הדרך הנכונה לעשות זאת. פרופיל פייסבוק אישי ציבורי כמו עומר מואב? דף ציבורי כמו אורי כץ או אסף צימרינג? אולי בכלל טוויטר? לינקדין? על שמי או בשם CFO Desk? עם כותבים נוספים או רק אני? איך צריכה להיות החלוקה בין חומרים מקוריים לחומרים מבוססי שיתופים?

זו התלבטות קשה. יש משהו מאוד נוח בלתחזק בלוג בלבד. אתה לא מחויב לו בשיא הכוח, כותב רק כשבא לך, משתף את מה שכתבת רק אם בא לך, הכל נמצא ברחוב צדדי כזה בלי ה-מון תגובות ודיונים. היתרון הזה הוא גם חיסרון, כי כשיש לך את חיידק הכתיבה והשיתוף אז הרעב ליצירה ולחשיפה הולך וגדל עם הזמן, אבל זה לא בדיוק עובד במתכונת "שגר ושכח", זה משהו שצריך לתחזק מדי יום, על חשבון דברים אחרים, כשלא לגמרי ברור מה ה-ROI בכל הסיפור הזה. למעשה, אני די בטוח שהיחידים שבאמת עושים כסף מלתחזק פרופיל ציבורי מוצלח זה או אנשי בידור שפונים למכנה משותף רחב (30,000 עוקבים ומעלה), או כאלה שזה חיבר אותם (בפוקס?) לשותפים עסקיים. כאסטרטגיה לקריירה בטווח ארוך, מאחר וישראל שוק קטן, לדעתי להיות חזק ברשתות החברתיות זה נחמד כתוספת, לא כמנה עיקרית, בטח ככל שתחום העיסוק שלך נישתי יותר.

אז כמו שאתם מבינים, יש לי כל מיני סימני שאלה בנוגע להיכן לקחת את הדבר הנחמד שנבנה פה, הרגישו חופשי להגיב ולשתף אותי במחשבות שלכם בנושא. בינתיים, נישאר עם רשימת הקריאה הזו, שאני מתכוון לעדכן מדי כמה שבועות.

אז אחרי שהעפנו את המחשבות שלי עם עצמי מהדרך, אני רוצה קודם כל להתחיל באיך אני צורך חומר. בעיקרון, אני די עצלן, כלומר אני אוהב שהחומר מגיע אליי. הכי הרבה שאני מוכן לעשות זה לעקוב אחרי מישהו שאני אוהב בפייסבוק או לינקדין, מכאן ואילך אני מצפה שהוא יעדכן אותי כשיש חומר חדש. פעם הייתי משתמש הרבה יותר ב-Pocket כדי לשמור מאמרים מעניינים ולחזור אליהם מאוחר יותר, האמת שבחודשים האחרונים אני פחות ופחות משתמש בכלי הזה, משתי סיבות: האחת – הוא עובד חרא בעברית; והשנייה – לאחרונה רוב החומרים שאני קורא הם די קצרים ולא דורשים קריאה בהפסקות. בטוויטר אני לא משתמש כלל, זו נראית לי כמו רשת חברתית די רועשת שקשה להפריד בה בין עיקר וטפל, אבל אני מניח שאני מפספס בגלל זה לא מעט אנשים מעניינים. כנראה שזה משהו שאני צריך לשנות.

כעת, לרשימה שלי, ללא סדר מיוחד. היא אולי נראית מעט ארוכה, אבל מאחר וכל החברים בה מעדכנים תדיר את העוקבים שלהם ברשתות החברתיות, זה ממש קל לעקוב אחרי כולם. זה בסך הכל דורש לפתוח את פייסבוק/לינקדין מדי כמה שעות, ותחת ההנחה שאתם בני אנוש, אתם כנראה עושים זאת גם ככה ;)

1.  כלכלה: עומר מואב, אורי כץ (דעת מיעוט), אסף צימרינג (מבוא לכלכלה ג'), ליאור תבורי (נער אוצר), נחמיה שטרסלר, דורין הרטמן (הסולידית), אמציה סמקאי.

קשה לי להגזים בחשיבות שאני נותן לאנשים הללו השינוי שגרמו לאופן בו אני מנתח וחושב על סיטואציות יומיומיות. למרות שלמדתי כלכלה בתואר הראשון, תמיד נמשכתי יותר למימון, גם בגלל הקרבה הגדולה יותר לפרקטיקה וגם בגלל שהדבר שתואר ראשון לכלכלה עושה הכי טוב זה להמאיס עליך את כל מה שקשור לכלכלה. והו, כמה שטעיתי. בחודשים הראשונים לחשיפה שלי לתכנים שלהם ממש הרגשתי שאני לומד דברים חדשים בכל פוסט על האופן שבו הכלכלה הישראלית והעולמית עובדת. במיוחד אני נהנה מהניתוחים של אורי לכל מיני דברים כמו סיבות לעשות תואר ראשון, כלכלת הגירה וכו' – תמיד כיף לי לשמוע אותו מנתח חדשות יומיומית, לאו דווקא כלכליות.

אני אעצור כאן ואתקדם לחלקים הבאים ברשימה מאחר ויצא לי כבר לשתף חומרים שלהם בפוסטים אחרים שלי, בעוד שעל החברים האחרים ברשימה עדיין לא יצא לי לכתוב עד כה.

2. מקצועי: Tomasz Tunguz (מ-Redpoint), הבלוג של Power BI, הבלוג של Open View, יהונתן קלינגר (Intellect or Insanity)

אז ככה. להוציא את הבלוג של Power BI שאני קורא כדי להתעדכן בעדכונים החודשיים, שאר מקורות הידע שלי הוא אנשים שחיים את הפרקטיקה שלהם ונהנים לכתוב ולשתף עליה. תומס, למשל, מאוד נהנה לחקור איזה גורמים משפיעים על הצלחה של חברות SaaS, מה מבדיל בין סוגים שונים של חברות SaaS, כיצד לפתור אתגרים תפעוליים באמצעות מחקר כמותי שטחי שיספק קריאת כיוון ועוד. למשל, הפוסט האחרון שלו, על הבדלים בוולואציות של חברות SaaS לפי גודל הלקוחות שלהן (SMB, Enterprise או Mid-Market) היה ממש מעניין לקריאה. לא רק בגלל שהנושא מעניין, אלא כי מגניב לראות כיצד הוא חושב על שאלה ואז ניגש לתקוף אותה. יש לו גם הרבה פוסטים אחרים מעניינים, כמו למשל האם ישנו הבדל בין גודל השוק הפוטנציאלי של חברות SMB SaaS (כלומר חברות SaaS שפונות לשוק ה-SMB) לבין Enterprise SaaS. התשובה אגב שלילית. היתרון הגדול של תומס הוא באורך הפוסטים שלו – הם לרוב לא עוברים את ה-700 מילה, שזה בדיוק מה שצריך כדי לקבל תובנה ולהמשיך ביום העבודה שלך.

ל-Open View, קרן הון סיכון די ידועה מבוסטון, יש בלוג ממש מגניב. אני מקבל ניוזלטר שלהם מדי שבוע עם בערך 6-8 פוסטים וכמעט תמיד אני מוצא לפחות שני מאמרים ששווים שיתוף עם קולגות. בדומה לתומס, גם הם מנסים לענות בפוסט על שאלות שהם נתקלים בהן ביומיום שלהם ודוגמא עדכנית לכך היא על ההבדלים בין סטארט אפ ממומן ל-Bootstrapped. בניגוד לתומס, הם ממנפים "בלי בושה" את המידע הפנימי שיש להם מחברות הפורטפוליו שלהן, וגם משלבים מדי כמה זמן סקרים רוחביים על מחלקות מסוימות (Customer Success, Sales וכו'), ככה שמתקבלת תחושה של "יתרון לגודל" בפוסטים שלהם.

יהונתן קלינגר הוא עו"ד היי טק שגיליתי ממש לאחרונה ואני מה זה מרוצה. דווקא לאחד כמוני שלא מבין יותר מדי בנושאים הללו זה די נחמד לקרוא חומרים שלו על דברים שבתכלס די קשורים ליומיום שלי: חוזים, קניין רוחני, גיוסי הון וכו'. ניכר שיהונתן אוהב את תחום העיסוק שלו, וגם נהנה לכתוב עליו. בכלל, בחו"ל מאוד נפוץ לראות איש מקצוע שממנף אסטרטגיית תוכן לטובת קידום אישי, בארץ כמעט ולא רואים זאת וחבל. אני זוכר שפעם, בסביבות שנת 2008, PwC Israel ניסו להרים בלוג על IFRS. אוי, האימה…

3. כללי: שפי פז, נעם לויטן, מידה, גדי טאוב, גדי אלכסנדרוביץ', Blivav

לגבי אנשים / גופים שאני עוקב אחריהם לא מתוקף המקצוע שלי, אני משתדל שהם: א. שיהיו כאלה שהולכים עם האמת שלהם, בעלי רמת פוליטיקלי קורקט נמוכה ככל האפשר; ב. שיחשפו אותי לדעות שאני לא נחשף אליהן בדרך כלל באמצעות אתרי החדשות הפופולריים, חברים קרובים וכו'. עכשיו, לא צריך להיסחף. זמני בכל זאת יקר לי, אז זה לא שיש לי זמן מיותר לשרוף על שטויות סוציאליסטיות של שלי יחימוביץ' ודומים לה, אבל אני כן משתדל לשמוע אנשים מעניינים גם אם אני לא מסכים עם האג'נדה שלהם.

שפי פז היא באמת דמות שכאילו לקוחה מסרט. פעילת מרצ שהפכה ימנית, לסבית, אשכנזיה, גרה בדרום תל אביב, שלקחה לה משימה להוביל את מאבק תושבי שכונות הדרום במהגרי העבודה. היא לוחמנית, לא מתפשרת, לא מתחנפת ומאוד ישירה בשפה שלה. לרוב היא מעלה מספר פוסטים ביום, שמתארים את המציאות היומיומית הלא פשוטה שעוברת על תושבי המקום. אני אוהב לקרוא אותה כי הרבה פעמים היא חושפת צביעות במקומות שלא חשבתי עליהם. למשל, לאחר שהיא הסבה את תשומת לבי לכך, אני מוכרח להגיד שזה טיפה מוזר שפעילי זכויות המסתננים כל כך מזועזעים מהמאבק של תושבי דרום תל אביב בשינוי הדמוגרפי שנוצר בשכונה שלהם, אך בו זמנית תומכים במאבקם של תושבי צפון תל אביב ביהודים חרדים שעוברים לשכונה שלהם ומשנים את צביונה. האם לתושבי צפון תל אביב יש זכויות עודפות על פני תושבי הדרום?

אגב, אם כבר בנושא ההגירה עסקינן, גם לכלכלנים יש כאן לא מעט דוגמאות בלייב על חוזקם של תמריצים. דוגמה עדכנית היא קצב הילודה הגבוה שבא כתוצאה מההחלטה שלא לגרש מהגרים בעלי ילדים. אורי תיאר זאת יפה פעם, כשאמר שלכלכלנים יש חשיבה "מסדר שני", כלומר הם לא לוקחים בחשבון רק את התוצאות הישירות של חקיקה מסוימת, אלא גם את השפעות העוקבות. במקרה של מהגרי העבודה, כמובן שחשיבה מסדר ראשון הינה "זה לא צודק לגרש מהגרים בעלי ילדים", בעוד שחשיבה מסדר שני הינה "אוי שיט, יצרנו להם תמריץ להוליד ילדים". יש המון דוגמאות שבהן רדיפה מסוימת אחר "צדק", יהיה אשר יהיה, מביאה דווקא לתוצאה ההפוכה מזו הרצויה, סוציאליזם הוא כמובן דוגמה טובה לכך.

מידה הוא מגזין בעל השקפת עולם ימנית ליברלית. לעיתים יותר נחמד לקרוא אותו (בנושאי כלכלה, צבא וכו'), לעיתים פחות (בנושאי פוליטיקה זה מרגיש כאילו הם ממש נמנעים מלבקר את ביבי, שזה בסדר כי כשקוראים כלי תקשורת אחרים מקבלים את התחושה שחשוב לבקר רק את ביבי). בכל אופן, התוכן שם ברמה די גבוהה. כתבות העומק שלהם בנושא כלכלה הן לרוב רציניות הרבה יותר מכל מה שתוכלו למצוא בעיתונות המסורתית, הכתבות האהובות עלי הן: האסון ששמו אפליה מתקנת, אודות תומס סואל, עוד קצת על אפליה מתקנת והדובדבן שבקצפת: השפעת התרבות והמשפחה על רמת ההשכלה (מאמר חובה בעיניי לכל משפחה צעירה).

לנעם לויתן, ממקימי מדעת, נחשפתי דרך מאבקו חסר הפשרות במתנגדי החיסונים. מי ייתן והוא יצליח למגר את הדיסאינפורמציה שמשתוללת בנושא הזה.

גדי טאוב הוא מין יצור מוזר כזה. הוא נראה כמו סטלן (יש לו עגיל באוזן!), אבל הוא חבר סגל באוניברסיטה העברית. הוא ימני, אבל כותב בהארץ. אני חושב שכמו לא מעט שמאלנים לשעבר, הוא בעיקר סולד מתרבות הפוליטיקלי קורקט ומנסה to tell is like it is. בגלל הרקע המגוון שלו, וכישרון הכתיבה, זה הופך את הפוסטים שלו, והתגובות להם, למאוד מהנים.

גדי אלכסנדרוביץ' הוא מייסד הבלוג (המיתולוגי?) לא מדויק, שהלוואי שהייתי קורא בו יותר. בירח הדבש שלי אפילו הורדתי מראש כמה פוסטים שלו לקריאה במטוס ובסוף ויתרתי והתחלתי קורס בקורסרה על רשתות חברתיות וכלכליות :( על כל פנים, הוא דוקטור למדעי המחשב, שזה די מעיד על אינטיליגנציה, נראה שגם הוא די סולד מתרבות הפוליטיקלי קורקט (אם כי פחות מגדי טאוב ומידה), אבל הוא כל כך נחמד ולא יומרני, וחשוב לו לדבר בגובה העיניים, בקיצור: הוא פשוט שובה לב.

Blivav הוא בלוג עברי על Data Science. זה די מגניב לראות כיצד הכותב ניגש לפתור בעייה תוך שימוש בהמון דטה. אפשר ללמוד לא מעט מהויזואליזציות שהוא משתמש בהן במהלך הניתוח.

4. פנאי: Coursera, עידו פורטל, Stance, מר קדמוני

ואם כבר אז כבר, למה לא לשתף קצת במה שאני עושה מחוץ לשעות העבודה…

Coursera הוא מקור ידע מסוג קצת אחר, אבל אני לא רואה את עצמי כותב פוסט נפרד רק עליו, אז… בעיקרון, אני מעריץ גדול של טרנד ה-MOOC, השלמתי שבעה (עדכון: שמונה) קורסים עד כה, ואני מוצא את עצמי הרבה יותר נהנה לצרוך ידע מקורס ב-Coursera מאשר ספר מז'אנר מדע פופולרי. העושר שם כמעט בלתי נגמר, ולחנונים זה ממש כמו להסתובב בחנות ממתקים. Machine Learning, מכניקת הקוונטים, רשתות חברתיות, הצפנה, מה שלא תרצו יש שם – ומהמוסדות הכי טובים בעולם.

עידו פורטל הוא גורו תנועה/כושר/מגניבות ישראלי שעושה חיל ברחבי העולם עם מתודולוגיות העבודה היצירתיות שלו. אני עוקב אחריו ואחר כל נושא ה-Calisthenics בערך מ-2011 בחדווה גדולה. לגבי Stance – היי, אף אחד לא אמר שהפוסט הזה הולך להיות רק על כלכלה! אני מת על Breaking, מתאמן בזה און ואוף בערך מ-2010, ואם בא לכם להיחשף לענף אז Stance הוא אחלה דרך לעשות זאת.

יש בדיחה שאומרת "כיצד יודעים מי בארוחה רבת משתתפים הוא טבעוני? הוא יאמר זאת". אז מצד אחד אני לא רוצה להיות כזה, מצד שני הפליאו כן תופס חלק גדול מהיומיום שלי בשלוש השנים האחרונות, אז אני רק אסתפק בהפניה הזו למר קדמוני, חלוץ הפליאו בישראל.

5. תורכם! אחרי מי אתם עוקבים?? (לא בקטע קריפי, כן?)

 

קרדיט תמונה: Glen Noble